עבודה קהילה פוליטיקה מלחמה

"כולם נשאלים לדעתם אודות כל פרט ופרט, על-מנת למנוע מהם מלהחזיק בדעה אודות המכלול" 

ראול ווניגהאם 

אנו מביטים סביב ורואים עולם הנמצא מעבר לשליטתנו. 
מאבקנו היומיומי לשרוד מתרחש כנגד תפאורת רקע אדירת ממדים המשתנה ללא הרף... 
...מתחלפת מאסונות טבע להתקפות טרור... מדיאטה חדשה למגיפת רעב חדשה... משערוריית מין לשחיתות פוליטית... ממלחמה דתית לנס כלכלי... מפרסומת חדשה ומפתה לתלונות קלישאתיות בטלוויזיה נגד הממשלה... מעצות כיצד להיות המאהב המושלם לעצות כיצד למנוע מאוהדי ספורט מלהתפרע... מאמצעי שיטור חדשניים לבעיות בריאות חדשות... 
אותם התהליכים פועלים בכל מקום... 
בממשלות דמוקרטיות ובממשלות עריצות... בתאגידים ובעסקים משפחתיים... בשווארמה ובטופו... באופרה, במוזיקה מזרחית ובהיפ-הופ... בכל ארץ ובכל שפה... בבתי-כלא, בבתי-ספר, בבתי-חולים, בבתי-חרושת, בבנייני משרדים, באזורי מלחמה ובחנויות מצרכים.  
משהו ניזון מהחיים שלנו והוא יורק בחזרה את הדימויים של חיינו, היישר בפרצופינו. 
המשהו הזה הינו התוצר של הפעילות שלנו – חיי העבודה היומיומיים שלנו נמכרים שעה אחר שעה, שבוע אחר שבוע, דור אחר דור.  
אין לנו רכוש או עסק שבעזרתם נוכל לעשות כסף, לכן אנו נאלצים למכור את הזמן ואת האנרגיה שלנו לאדם אחר. אנחנו מעמד העובדים המודרני – הפרולטרים. 

עבודה 

"הון הוא עבודה מתה, אשר כמו-ערפד, מתקיים רק ממציצת עבודה חיה,
וככל שהוא חי יותר, כך הוא מוצץ יותר עבודה" 
רל מארקס 

איננו עובדים מפני שאנו רוצים לעבוד.
אנו עובדים מפני שאין לנו דרך אחרת לעשות כסף. 
אנו מוכרים את הזמן ואת האנרגיה שלנו לבוס, על-מנת שנוכל לקנות את הדברים שאנו זקוקים להם כדי לשרוד. 
מכנסים אותנו יחד עם עובדים אחרים ומטילים עלינו מטלות שונות. אנו מתמחים בהיבטים שונים של תהליך העבודה ואנו חוזרים על מטלות אלה שוב ושוב ושוב... 
הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אינו מהווה באמת חלק מחיינו.
זהו זמן מת, והוא נתון לשליטת הבוסים והמנהלים שלנו. 
במהלך הזמן שאנו מבזבזים בעבודה אנו מייצרים דברים שהבוסים שלנו יכולים למכור.
דברים אלה עשויים להיות חפצים כמו חולצות כותנה, מחשבים וגורדי שחקים או איכויות כמו רצפות נקיות ומטופלים בריאים או שירותים כמו אמצעי תחבורה שיובילו אותך ליעדך, או מלצר שיגיש את מזונך לשולחן או אדם שיתקשר לביתך וינסה לגרום לך לקנות דברים שאינך צריך. 
העבודה אינה מתבצעת בגלל מה שהיא מייצרת.
אנו עושים זאת על-מנת לקבל שכר, והבוס משלם לנו בעבורה על-מנת לעשות רווח. 
בסוף היום הבוסים משקיעים מחדש את הכסף שאנו מרוויחים בעבורם ומגדילים את העסקים שלהם.
העבודה שלנו נאגרת בדברים הנמצאים בבעלות הבוסים שלנו ושאותם הם מוכרים – הון. 
הם תמיד מחפשים אחר דרכים חדשות לאגור את הפעילות שלנו בחפצים, 
הם תמיד מחפשים אחר שווקים חדשים למכירת סחורתם, 
והם תמיד מחפשים אחר אנשים חדשים שאין למה מה למכור פרט לזמן ולאנרגיה לעבוד בעבורם. 
מה שאנו מקבלים בתמורה לעבודה זה מספיק כסף בכדי לשלם בעד שכר דירה, מזון, ביגוד ובירה – מספיק בדיוק בכדי שנחזור ונעבוד שוב ושוב. כאשר איננו בעבודה, אנו מבזבזים זמן בדרכנו לעבודה או בחזרה ממנה, בהתכוננות לעבודה, במנוחה מפני שאנו מותשים מעבודה או בשתייה לשוכרה על-מנת לשכוח מעבודה. 
הדבר היחידי שיותר גרוע מעבודה הוא היעדרה. אז אנו מבזבזים שבועות בחיפוש אחר עבודה, מבלי לקבל על כך שכר. אם יש שירותי רווחה, קשה מאוד להשיג קצבה וגם אם מקבלים, זה תמיד פחות משתלם מלעבוד. האיום התמידי של האבטלה הוא מה שגורם לנו ללכת לעבודה מדי יום. 
והעבודה שלנו היא הבסיס של החברה הזאת. הכוח שהבוסים שלנו משיגים ממנה מתעצם בכל פעם שאנו עובדים. זהו הכוח השליט בכל מדינה ברחבי העולם. 
בעבודה אנו נתונים לשליטת הבוסים שלנו, ולשליטת השווקים להם הם מוכרים את סחורתם.
אולם יד נעלמה כופה משמעת של מחנה עבודה וחוסר משמעות גם על שארית חיינו. נדמה כי החיים הם הצגה בה אנו צופים מהצד, הצגה שאין לנו שליטה עליה. 
לפעילויות מסוגים שונים נטייה להיעשות מנכרות, משעממות ומלחיצות כמו עבודה:
תחזוקת הבית, הכנת שיעורי בית, בילוי בשעות הפנאי. זה קפיטליזם. 

נגד עבודה 

"כמובן, הקפיטליסטים מאוד שבעי רצון מהשיטה הקפיטליסטית.
למה שלא יהיו? הם מתעשרים באמצעותה" 

אלכסנדר ברקמן 

עבודה נחווית כדבר מאוד שונה, תלוי באיזה צד אתה נמצא.
בעבור הבוסים שלנו, עבודה היא הדרך שבה הם משיגים את הכסף שבעזרתו הם עושים עוד כסף.
בעבורנו, עבודה היא דרך אומללה לשרוד. ככל שהם משלמים לנו פחות, כך אנו מרוויחים פחות.
ככל שהם יכולים לגרום לנו לעבוד מהר יותר, כך עלינו לעבוד קשה יותר. 
האינטרסים שלנו מנוגדים, וישנו מאבק תמידי בין בוסים לעובדים בעבודה – ובשאר תחומי החברה המבוססת על עבודה. ככל שאנו משלמים יותר על שכר דירה או על נסיעה באוטובוס, כך עלינו לעבוד יותר בכדי לשלם בעד שכר הדירה או הנסיעה באוטובוס. 
המצב הנוכחי של משכורות, הטבות, שעות ותנאי עבודה, וכן של פוליטיקה, אמנות וטכנולוגיה, הינו תוצאה של המצב הנוכחי של מאבק מעמדי זה. הגנה פשוטה על האינטרסים שלנו במאבק הזה – זו נקודת המוצא של חתירה תחת הקפיטליזם. 

קהילה 

"ובכן, הגיעה השעה שכל מורד יתעורר ויבין את העובדה כי ל'עם' ולמעמד העובדים אין ולו דבר במשותף". 

ג'ו היל 

הציביליזציה מפולגת עמוקות. רובנו מבזבזים את מרבית זמננו בעבודה ורובנו ככולנו עניים, בעוד שהבעלים, שברובם הינם עשירים, מנהלים את העבודה שלנו ועושים ממנה הון. כל הקהילות והמוסדות של החברה מושתתים  על חלוקה בסיסית זו. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס גזע, תרבות ושפה. ישנן חלוקות וקהילות על בסיס מין וגיל. יש את קהילת האומה ויש אזרחות, וישנה גם החלוקה בין אומות וחלוקה בין אזרחים לזרים. אנו מחולקים ומאוחדים סביב דת ואידיאולוגיה. אנו מכונסים יחדיו בכדי לקנות ולמכור בשוק. 
חלק מזהויות אלה קיימות מזה זמן מה. חלקן תוצאה ישירה של האופן בו אנו עובדים כיום. אולם כולן מאורגנות עתה סביב הון. כולן משמשות לסייע בידי הבוסים שלנו לצבור עוד מהזמן המת שלנו, האגור בדברים, ולמנוע מחלוקה בסיסית זו של החברה מלהביא לקריסתה. 
אפשר לגרום לעניים מארץ אחת להזדהות עם הבוסים המקומיים ולגרום להם להילחם בעניים מארצות אחרות. לעובדים יותר קשה לארגן שביתה יחד עם עובדים הנראים שונה והדוברים שפה שונה, בייחוד אם קבוצה אחת חושבת כי היא יותר טובה מהאחרת. 
חלוקות וקהילות אלה משתקפות ומשקפות את חלוקת העבודה הלכה למעשה. 
בעוד שחלוקות וקהילות בלעדיות אלה נכפות עלינו מן הצד האחד, קהילה אנושית חובקת-כל נמכרת לנו מן הצד השני. קהילה זו הינה דמיונית וכוזבת במידה שווה. היא מתעלמת מן החלוקה הבסיסית של החברה. 
בעלי עסקים מנהלים את הממשלה ואת אמצעי התקשורת, את בתי-הספר ואת בתי-הכלא, את לשכות הסעד ואת המשטרה. חיינו מנוהלים בידיהם. העיתונים והטלוויזיה מציגים את השקפתם אודות העולם.
בתי-ספר מלמדים את ההיסטוריה המפוארת (או המעוררת חמלה) של החברה שלהם ומפיקים קשת רחבה של בוגרים ונושרים המתאימים לעבודה מסוגים שונים.
הממשלה מספקת שירותים שתכליתם לדאוג לכך שהחברה שלהם תתנהל ללא תקלות. 
וכאשר כל השאר נכשל, יש להם את המשטרה, את בתי-הכלא ואת הצבא. 
זו לא הקהילה שלנו. 

נגד קהילה 

"דרגת עוצמה זו בה הבורגנות עדיין מחזיקה בתקופתנו, מקורה בהיעדר האוטונומיה ורוח העצמאות של הפרולטריון". 

אנטון פנקוק 

הם מארגנים אותנו אדם נגד חברו, אולם אנו יכולים לארגן את עצמנו נגדם. 
כל העניין בשיח אודות מעמד ו"הפרולטרים" הוא להתעקש על העובדה הבסיסית שלפיה לאנשים מ"קהילות" שונות יש חוויות זהות במהותן, ולהראות כי אנשים מאותן ה"קהילות" צריכים למעשה לשנוא אחד את השני. זו נקודת המוצא למאבק בקהילות הקיימות. כאשר אנו מתחילים להיאבק למען האינטרסים שלנו, אנו מבחינים בכך כי אחרים עושים את אותו הדבר.
דעות קדומות מתחילות להתפוגג, והזעם שלנו מופנה למקומו הראוי 
אנו לא חלשים מפני שאנו מחולקים.
אנו מחולקים מפני שאנו חלשים. 
הקהילות הקיימות מאבדות מחשיבותן כאשר הן מותקפות, והן מותקפות על-ידי ההתעלמות מהחשיבות שמנסים לייחס להן. 
גזענות ואפליה מינית מאבדים ממשיכתם כאשר עובדים משני המינים וממוצאים שונים נאבקים כתף אל כתף באויביהם המעמדיים. והמאבק הזה הופך יותר יעיל באמצעות הכללת אנשים מ"קהילות" שונות. 
לא יהיה עוד צורך בתחליף לכל דבר שניתן לקנות ולמכור – כסף – כאשר לא יהיה עוד צורך לאמוד זמן עבודה האגור בדברים הללו. זה יכול להתרחש רק כאשר אנו עושים פעולות ומייצרים דברים מפני שיש בהם צורך ולא במטרה להחליפם בתמורה כלשהי. 
לא יהיה כל צורך בממשלה שתנהל את החברה, כאשר החברה לא תהיה מחולקת להנהלה ולכוח-עבודה – כאשר אנשים יוכלו לנהל את חייהם בכוחות עצמם. לא יהיה כל צורך בקהילות על בסיס לאום או גזע ––כאשר החברה לא תהיה מחולקת לעשירים ולעניים. ואז תוכל להתהוות קהילה אנושית. 
הדרך ליצירת תנאים אלה היא מאבק בתנאים הקיימים. 
נטייה זו ליצירת קהילה באמצעות מאבק נגד התנאים של חיינו – ולפיכך נגד עבודה, כסף, מסחר, גבולות, אומות, ממשלות, משטרות, דת וגזע – לעתים קרובות כונתה בשם "קומוניזם". 

פוליטיקה 

"ככל שמושלים בנו יותר,
כך אנו פחות חופשיים". 

האזעקה (עיתון אנרכיסטי שהודפס בשיקגו במאה ה-19) 

הממשלה היא התבנית לפעילות פוליטית.
פוליטיקאים המייצגים ארצות שונות, יבשות או "קהילות" שונות נאבקים זה בזה.
מעודדים אותנו לתמוך במנהיגים שאנו הכי פחות חולקים עליהם, ואנו אף פעם לא באמת מופתעים כאשר הם דופקים אותנו. 
כל הרקע הפרולטרי או האידיאלים הרדיקליים של פוליטיקאים מאבדים מערכם ברגע שהם מתחילים למשול.
לא משנה מי נמצא בממשלה, לממשלה יש היגיון משל עצמה. 
העובדה שחברה זו מחולקת למעמדות עם אינטרסים מנוגדים פירושה כי היא תמיד נמצאת בסכנת קריסה. הממשלה קיימת כדי לוודא שזה לא יקרה. 
בין אם שיטת הממשל היא דיקטטורה או דמוקרטיה, הממשלה היא זו שמחזיקה בכל הרובים והיא תשמש בהם נגדנו על-מנת לוודא שאנו ממשיכים ללכת לעבוד. 
לפני זמן לא רב, ניתן היה לפתור מצב רעוע בארץ מסוימת על-ידי הלאמת כל תעשיותיה, הקמת מדינת משטרה תחת השם "קומוניזם".
קפיטליזם מסוג זה התגלה כפחות יעיל ופחות גמיש מהקפיטליזם הישן והטוב של השוק החופשי. עם קריסת האיחוד הסובייטי, אין עוד צבא אדום שיצעד בסך ויביא לייצובן של ארצות בדרך זו, ומפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם הופכות למפלגות סוציאל-דמוקרטיות רגילות. 
מפלגה פוליטית של מעמד העובדים היא דבר והיפוכו – לא מפני שבסיס החברים של מפלגה מסוימת אינו יכול להיות מורכב בעיקרו ממעמד העובדים, אלא מפני שהמירב שביכולתה לעשות הוא לתת למעמד העובדים קול בפוליטיקה. היא מאפשרת לנציגים שלנו להציג לבוסים שלנו רעיונות כיצד הם צריכים לנהל את החברה הזאת – כיצד הם יכולים לעשות כסף ולהמשיך לשלוט בנו. בין אם הם תומכים בהלאמה או בהפרטה, ביותר רווחה או ביותר שיטור (או בשניהם גם יחד), מצעי המפלגות הפוליטיות מהווים אסטרטגיות שונות לניהול הקפיטליזם. 
למרבה הצער, פוליטיקה קיימת גם מחוץ לממשלה.
מנהיגי קהילות, פעילים חברתיים מקצועיים והסתדרות העובדים רוצים למקם את עצמם בין העובדים לבוסים ולהיות המתווכים, מנהלי המשא ומתן, אמצעי התקשורת, הנציגים, ובסופו של דבר – משכיני השלום. הם נאבקים כדי לשמור על עמדה זו. בכדי לעשות זאת, עליהם להפעיל את מעמד העובדים בדרכים מבוקרות בכדי להפעיל לחץ על הפוליטיקאים הדואגים לרווחים, ובאותו הזמן הם מציעים לעסקים כוח-עבודה המוכן לעבוד.
פירוש הדבר שעליהם לפלג אותנו כאשר אנו מתחילים להשיב מלחמה. לעתים הם עושים זאת באמצעות ניהול משא ומתן על וויתורים, ובפעמים אחרות על-ידי בגידה בנו. 
פוליטיקאים תמיד מעודדים אותנו להצביע, לשבת בחיבוק ידיים ולהניח למארגן לנהל משא ומתן, לציית למנהיגים ולמומחים באמצעות השתתפות סבילה. פוליטיקאים לא-ממשלתיים אלה מציעים לממשלה דרך לשמירה על המצב הקיים, ובתמורה הם זוכים בתפקידים בכירים בניהול האומללות שלנו. 
קבוצות פוליטיות פועלות בצורה ביורוקרטית. יש להן נטיה לשקף את מבנה העבודה, בהן הפעילות נשלטת מבחוץ. הן יוצרות מומחים לפוליטיקה. הן בנויות על חלוקה בין מנהיגים למונהגים, בין נציגים למיוצגים, בין מארגנים למאורגנים. אין זה עניין של החלטה שגויה לגבי צורת ההקמה של ארגונים, אותה יש לתקן באמצעות מנה גדושה של דמוקרטיה השתתפותית. זו תוצאה ישירה של מה שקבוצות פוליטיות ופעולותיהן מנסות לעשות – לנהל חלק מהקפיטליזם. 
הדבר היחידי שמעניין אותנו בפוליטיקה הוא הריסתה. 

נגד פוליטיקה 

"אנרכיזם זה לא אוטופיה יפהפייה, וגם לא מושג פילוסופי מופשט, זוהי תנועה חברתית של ההמונים העמלים" 

קבוצת דיילו טרודה 

כאשר אנו מתחילים להיאבק נגד התנאים של חיינו, מופיעה פעילות מסוג שונה לגמרי. איננו מחפשים אחר פוליטיקאי שיבוא וישנה את המצב בעבורנו. אנו עושים זאת בכוחות עצמנו, יחד עם אחרים ממעמד העובדים.  
בכל פעם שהתנגדות מסוג זה פורצת בקרב מעמד העובדים, פוליטיקאים מנסים לחסלה באמצעות שטף של עצומות, שתדלנות ומערכות בחירות. אולם כאשר אנו נאבקים בכוחות עצמנו, הפעילות שלנו נראית אחרת לגמרי מהפעילות שלהם. אנו מפקיעים רכוש מבעלי קרקעות ומשתמשים בו בעצמנו. אנו משתמשים בטקטיקות לוחמניות נגד הבוסים שלנו ובסופו של דבר מגיעים למאבק עם המשטרה. אנו מקימים קבוצות בהן כולם לוקחים חלק בפעילות, ולפיכך אין כל חלוקה בין מנהיגים לתומכים. איננו נאבקים למען המנהיגים שלנו, למען הבוסים שלנו או למען המדינה שלנו.
אנו נאבקים למען עצמנו. 
אין זו הצורה המוחלטת של דמוקרטיה.
אנו כופים את צרכינו על החברה ללא כל התדיינות – צרכים המנוגדים באופן נחרץ לאינטרסים ולמשאלות של העשירים בכל מקום. אין לנו כל דרך להתדיין עם חברה זו כשווים. 
נטייה זו של מאבקי מעמד העובדים לצאת כנגד הממשלה ופוליטיקה – ולצאת אל מחוץ להן – וליצור צורות ארגון חדשות אשר אינן בוטחות בדבר זולת היכולת שלנו, לעתים כונתה "אנרכיזם". 

מלחמה 

"בואו נחריב את השדרות בהן גרים העשירים" 
לוסי פרסונס 

אז אנו במצב של מלחמה – מלחמת מעמדות. אין כל מערך של רעיונות, הצעות ואסטרטגיות ארגוניות שיכולות להוביל לניצחון. אין כל פתרון פרט לניצחון במלחמה. 
כל זמן שהם מחזיקים ביזמה, אנו נפרדים וסבילים. התגובה שלנו לתנאי חיינו הינה פרטית: התפטרות מהעבודה, מעבר לשכונות בהן שכר הדירה זול יותר, הצטרפות לתת-תרבויות ולכנופיות, התאבדות, קניית כרטיסי גירוד, שימוש בסמים וחומרים משכרים, הליכה לבית-הכנסת. 
העולם שלהם נראה כאפשרות הבלעדית הקיימת. כל תקווה לשינוי נחווית ברמה מדומה – בנפרד מחיי היומיום שלנו. אלה עסקים כרגיל, עם כל המשבר והחורבן המשתמע מכך. 
כאשר אנו יוצאים למתקפה אנו מזהים אחד את השני ונאבקים במשותף. אנו משתמשים בעובדה שהחברה תלויה בנו בכדי לשבש אותה. אנו שובתים, מחבלים, מתפרעים, נוטשים, מתקוממים ומשתלטים על רכוש. אנו יוצרים ארגונים על-מנת להעצים ולתאם את הפעילויות שלנו. אפשרויות חדשות מסוגים שונים צצות. 
אנו נעשים יותר נועזים ויותר תוקפניים בהתעקשותנו על האינטרסים המעמדיים שלנו.
הגשמתם אינה טמונה בהקמת ממשלה חדשה, או תפיסתנו את מושב הבוס החדש.
האינטרס שלנו טמון בהשמת קץ לדרך החיים שלנו – ולפיכך לחברה המבוססת על דרך חיים זו. 
אנו מעמד העובדים אשר רוצים לבטל עבודה ומעמד.
אנו הקהילה של אנשים שברצונה לקרוע לגזרים את הקהילה הקיימת.
המצע הפוליטי שלנו הוא הרס הפוליטיקה. בכדי לעשות זאת, עלינו לקדם את הנטיות החתרניות שקיימות היום עד שנשנה לחלוטין את החברה בכל מקום. דבר זה לעתים כונה "מהפכה".