ישראל, האפרטהייד ועונש המוות, מלחמה על זכות הפלסטינים לחיים

ישראל, האפרטהייד ועונש המוות, מלחמה על זכות הפלסטינים לחיים

רזגר אקראווי
Rezgar Akrawi
ב-30 במרץ 2026, הכנסת הישראלית העבירה חוק המטיל מוות בתלייה על אסירים ועצורים פלסטינים שהורשעו על ידי בתי דין צבאיים בתיקים של תקיפות קטלניות, כאשר העונש יוצע בתוך תשעים יום מההרשעה. זה לא חוק פלילי. זהו כלי מקודד לטיהור אתני הפועל במסגרת מערכת אפרטהייד מתועדת.

האפרטהייד כאן אינו תיאור רטורי או הגזמה פואטית. זהו מונח משפטי מדויק המוגדר במשפט הבינלאומי כמערכת של שליטה מוסדית שיטתית על ידי קבוצה לאומית אחת על אחרת, המבוססת על אפליה בזכויות, בתנועה ובקיום משפטי. מערכת זו נהנית מכיסוי פוליטי אמריקאי חסר תקדים.

כדי להבין מה קרה, אי אפשר להתחיל רק מהחוק. עלינו להתחיל עם כל המבנה שיצר אותו, המערכת הקפיטליסטית שמגנה עליו, והצביעות המערבית המאורגנת שמאריכה את חייה.

1. עונש המוות, הפתרון הזול ביותר למדינה כושלת

מעמדתי העקרונית והאנושית, אני דוחה את עונש המוות לחלוטין ובאופן מוחלט. הזכות לחיים היא זכות מובנית, בלתי נפרדת מהאנושיות של האדם, ואין למדינה, לא משנה איזו לגיטימיות היא טוענת, שיש לה זכות לקחת אותה. הדחייה הזו אינה מתערערת כאשר החוק מגיע ממדינה שמציגה את עצמה כדמוקרטית, וגם לא מתערערת כאשר היא מגיעה ממדינה שמבצעת דיכוי לאומי נבזי מול עיני העולם וברכתה המרומזת.

אף אחד לא נולד פושע או אלים. כל אדם נולד במצב של תמימות מוחלטת. תנאים ונסיבות מסוימים הופכים אדם לפושע: עוני, אבטלה, היעדר הגנה חברתית, עריצות, בנוסף לאפליה ודיכוי לאומי, דתית ומעמדית. עונש המוות מספק לממשלות כושלות תירוץ מוכן להתחמק מאחריותן האמיתית בהתמודדות עם שורשי הפשע והאלימות.

בהקשר של אפליה לאומית מתועבת, היא הולכת רחוק יותר: זו כלי לחיסול ההתנגדות, הפללת הקורבן, והפיכת עם הנתון לדיכוי לנאשמים בפני בתי המשפט של המדכאים שלו, בסצנה שבה היעדר הצדק מגיע לקיצונו המוחלט.

זו הפתרון הקל והזול ביותר, בעוד שהטיפול בשורשי הפשיעה והאלימות יקר ודורש עבודה רצינית ואמיתית, דבר שהרשויות המושחתות והבלתי מסוגלות אינן מעוניינות לעשות. כאשר סמכות זו מבוססת על עוול ואפליה לאומית, שאלת שורשי האלימות הופכת לשאלה פוליטית מובהקת, כי התשובה כבר ידועה מראש: שורש האלימות הוא הדיכוי עצמו, העוני שהוא יוצר, ההעברה שהיא יוצרת, וההשפלה היומיומית שהיא מזינה.

עונש המוות הוא, במהותו, עונש אלים, נקמני ובלתי אנושי, המבוסס על לוגיקת הנקמה, לא על לוגיקת השיקום והרפורמה. זה גם, מטבעו, עונש מבוסס מעמדות ומפלה בכל מקום ובכל זמן.

הרוב המכריע של הנידונים למוות בעולם משתייכים לאנשים ממעמד הפועלים, קהילות מודרות, ומיעוטים לאומיים ודתיים, אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם עורכי דין ואין להם קשר למרכזי כוח והשפעה.

לעיתים נדירות אנו שומעים על אדם עשיר או מישהו בעל משקל פוליטי שמוצא להורג על עבירה פלילית. זה לא במקרה. זו מהות המערכת עצמה, שמגנה על המועדפים ומענישה את המנודים.

יתרה מזאת, זהו עונש בלתי הפיך בעולם שבו בתי המשפט מוכתמים בטעויות שיפוטיות חמורות, ורוב ההודאות נלקחות תחת כפייה, עינויים ולחץ נפשי ופיזי. כאשר עונש המוות מתבצע נגד אדם חף מפשע, אין אפשרות להחזיר ואין פיצוי, וזה לבדו מספיק כדי לדחות את העונש הזה מהיסוד.

כמה גרוע המצב כאשר בית המשפט אינו עצמאי מלכתחילה, אלא הוא עצמו חלק ממנגנון הדיכוי הלאומי ואחד מכלי ההגנה שלו.

החברות שהן הכי הומניות בטיפול בפשע והכי צודקות בחלוקת העושר הן אלו המסוגלות ביותר להפחית אלימות. הריגה בשם החוק אינה מייצרת ביטחון. היא יוצרת מדינה ששולטת בנקמה ונכשלת ברפורמה, מדינה שמבססת באמצעות הוצאה להורג תרבות של מוות והרג ומפיצה אותה ברחבי החברה.

כאשר מדינה כזו מבוססת על עוול ואפליה לאומית מתועבת, תרבות ההרג הזו אינה מוגבלת לגבולותיה. הוא הופך למודל שמיוצא, מקבל לגיטימציה ומחקה על ידי כל מערכת שליטה המחפשת כיסוי משפטי לפשעיה.

2. החוק החדש, שהופך את ההרג למדיניות רשמית

ממשלת ישראל הנוכחית היא הימנית ביותר, הקיצונית והגזענית ביותר בכל תולדות ישראל. הממשלה כוללת שרים המתארים פלסטינים בשפה שמפחיתה מהם במפורש את אנושיותם, ומגנים בגלוי על גירוש כפוי, סיפוח והשמדה פיזית כמדיניות רשמית של המדינה.

שרים אלה אינם מסתירים את כוונותיהם, ואינם מרככים את הרטוריקה שלהם, ובכל זאת הם יושבים בשולחנות כנסים בינלאומיים ומתקבלים בבירות מערביות מסוימות. הסתירה הבולטת הזו בין רוב השיח הקפיטליסטי המערבי על זכויות אדם לבין הפרקטיקה האמיתית שלו היא הפנים האמיתיות של הפוליטיקה הבינלאומית כאשר היא מתנגשת עם אינטרסים אסטרטגיים.

ממשלה זו לא נולדה בריק, ולא שלטה בבידוד. היא הגיעה לרמת החוצפה הזו בפשע מקודד כי היא יודעת שהיא מוגנת במידה רבה ברמה הבינלאומית, ושהמחיר שהיא תשלם לא יהיה גבוה מספיק כדי לשנות את החישובים שלה.

הכיסוי הפוליטי החשוב ביותר כיום מגיע מוושינגטון. ממשל טראמפ, שמבטא את הפוליטיקה הימנית הלאומית-פופוליסטית האמריקאית בצורה הבלתי מרוסנת ביותר, מעניק לישראל תמיכה אסטרטגית ללא תנאי העולה על כל מה שממשלות אמריקאיות קודמות העניקו לה. עם זאת, כנות היסטורית דורשת להדגיש שתמיכה זו אינה המצאה של טראמפ.

הוא טופח על ידי ממשלות דמוקרטיות ורפובליקניות כאחד, גם אם דרגותיו וצורותיו היו מגוונים. מה שטראמפ עשה הוא להעלות את תקרת התמיכה הזו לרמה חדשה של חוסר בושה ופרסום, ולשלול ממנה כל עלה דיפלומטי שבעבר ריכך את השפעתה.

תמיכה זו אינה רק עמדה דיפלומטית. זו ברית אידיאולוגית אורגנית בין שתי תנועות ימניות גזעניות שמזדהות בשורשן הדוק: שתיהן רואות בדומיננטיות לאומית מקור לגיטימציה, שתיהן משתמשות בשיח של ביטחון וטרור כדי להצדיק פשעים נגד עמים מדוכאים, שתיהן פועלות לפרק מוסדות פיקוח בינלאומיים שעשויים לדרוש מהם אחריות, ושתיהן מייצגות ביטויים שונים של סדר קפיטליסטי אחד שמעמיד את האינטרסים של שליטה מעל כל אדם או שיקול משפטי.

וושינגטון ותל אביב מופיעות כאן כשתי ביטויים בלתי נפרדים של מערכת אחת שהופכת את הכוח לחוק, עוול לאומי לציוויליזציה והתנגדות לטרור.

הברית הזו מעניקה לימין הישראלי את כל מה שהוא צריך כדי להסלים את הפרותיו: הגנה במועצת הביטחון באמצעות וטו אמריקאי חוזר ושיטתי, כיסוי תקשורתי דרך המנגנון הדיגיטלי של הימין האמריקאי שמנסח מחדש את רצח העם כהגנה עצמית, ותמיכה בינלאומית שמציגה אפליה לאומית מתועבת כהגנה לגיטימית ואת האפרטהייד כצורך ביטחוני, וזה מתייחס לחוק גזעני מפורש כחלק ממערכת הממשל הבינלאומי.

מה שחדש כאן אינו טמון במעשה עצמו. ישראל נוהגת במשך עשרות שנים בהוצאות להורג מחוץ למשפט באמצעות רציחות, חיסולי שטח והפגזה ישירה של אוכלוסיות אזרחיות. רבים מהפעולות הללו הרגו עשרות אזרחים שהקיפו את מטרותיהם לכאורה, והפכו אותם לצורת הוצאה להורג המונית עטופה בשפת ביטחון והרתעה.

המודל הבוטה והשערורייתי ביותר הוא מה שמתרחש בעזה מאז אוקטובר 2023, שם מספר הקורבנות עלה על שבעים אלף איש לפי נתונים מתועדים, שרובם המכריע אזרחים, בסצנה שתוארה במפורש על ידי פקידי האו"ם ומומחי משפט בינלאומי כרצח עם.

מה שהופך את הסצנה הזו למזעזעת עוד יותר הוא שרבות מפעולות המיקוד בוצעו באמצעות מערכות בינה מלאכותית ואלגוריתמים מתוכנתים מראש שבוחרים מטרות ומוציאים פקודות הריגה ללא התערבות אנושית אמיתית, בהתפתחות חסרת תקדים שבה הוצאה להורג המונית הפכה להחלטה אוטומטית שנעשתה בלחיצת כפתור. זו לא פעולה צבאית. זו צורה פשיסטית של הוצאה להורג המונית ללא משפט, המתבצעת מול עיני העולם.

מה שחדש היום הוא שהמדינה כבר לא מגבילה את עצמה להרוג בסתר. כעת היא עושה זאת בגלוי, מעניקה לה לגיטימציה חקיקתית ומשלבת אותה בארסנל המשפטי המוצהר שלה. זו לא אומץ להודות במה שקורה בשטח. זו תעוזה לנרמל ולגליזציה של פשעים בצורותיהם המלוכלכות ביותר.

3. תנועת ההתיישבות, מהשוליים אל לב קבלת ההחלטות

הסלמה זו אינה ניתנת להפרדה מהתפקיד הגובר של תנועת ההתנחלויות הגזענית בגדה המערבית, שהפכה במשך העשורים מקבוצות בשולי המפה הפוליטית לכוח פוליטי משפיע בתוך מבנה המדינה הישראלית. תנועה זו לא הגיעה לעמדה המרכזית הזו בנפרד מההקשר הבינלאומי.

היא גדלה ושגשגה תחת מימון אמריקאי מתמשך, שותפויות כלכליות רצופות ויחסים דיפלומטיים נורמליים שמעולם לא נותקו אפילו בשלבים הגרועים והאגרסיביים ביותר של התרחבות ההתיישבות. תנועה זו דוחפת כעת למדיניות קיצוניות יותר, ומניעה את הרחבת כלי הדיכוי והענישה, כולל חקיקה מחמירה יותר כמו החוק שאושר לאחרונה.

שינוי זה הוא תוצר של אסטרטגיה שיטתית לבניית נוכחות דמוגרפית ופוליטית בשטח הפלסטיני, בליווי מימון ממשלתי מתמשך והגנה צבאית קבועה.

ההתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים הכבושים מהווים הפרה ברורה ומתועדת של החוק הבינלאומי, וזוהי פסק דין משפטי חד-משמעית. סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית אוסר על מעצמה כובשת להעביר את אזרחיה לשטח שבו היא כובשת.

בית הדין הבינלאומי לצדק אישר בחוות דעתו המייעצת לשנת 2024 כי המשך הכיבוש הישראלי והקמת ההתנחלויות הם בלתי חוקיים לפי החוק הבינלאומי, וקרא לסיומן. החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2334, שפורסמה ב-2016, מאשרת פה אחד כי להתנחלויות אין תוקף משפטי והן מהוות מכשול מרכזי לשלום.

בשטח, מספר המתנחלים כיום עולה על שבע מאות אלף, במצב שמפצל את הרצף הגאוגרפי הפלסטיני והופך את הגדה המערבית לאיים מבודדים. למרות כל זאת, מדינות מערביות רבות ממשיכות לייבא סחורות מההתנחלויות, לממן חברות הפועלות שם, ולחתום על הסכמי סחר עם ישראל, מה שמוכיח כי הגינוי המילולי שלהן להרחבת ההתנחלויות אינו שווה את הדיו שבו נכתב.

נציגי התנועה הזו מחזיקים כיום בתיקי שרים מרכזיים, ומה שבעבר נחשב לאג'נדה קיצונית שולית הפך במידה רבה למדיניות מדינה רשמית שתורגמה לחוקים מחייבים המשפיעים ישירות על חייהם וזכויותיהם של הפלסטינים.

4. המבנה המשפטי הכפול, שתי דרכים לביצוע

חוק זה אינו נוצר מתוך ריק משפטי. היא משתייכת למבנה משפטי כפול שקיים כבר שנים, המבוסס על שני מסלולים שונים שעלולים להוביל לגזרי דין מוות. המסלול האזרחי בתוך ישראל מגדיר מעשים מסוימים במסגרת הטרור ומציב תנאים משפטיים מיוחדים שעשויים תאורטית לפתוח את הדרך ליישום העונש.

מסלול זה עשוי לכלול ערבים פלסטינים בתוך ישראל, או אסירים ועצורים המוחזקים בקשר לאירועים כמו 7 באוקטובר 2023, לפי ניתוחים מסוימים. המסלול הצבאי, לעומת זאת, מיושם בגדה המערבית וברצועת עזה כלפי פלסטינים הנתונים למערכת של אפליה לאומית מתועבת, במסגרת סדר משפטי נפרד לחלוטין שאינו מנוהל לא לפי סטנדרטים של צדק אזרחי ולא על ידי הערבויות הבסיסיות שלו.

הדואליזם המשפטי הזה משקף מבנה דיכוי מכוון שממקם שתי קבוצות אנושיות תחת שתי מערכות משפט שונות באופן רדיקלי: מערכת אחת למתיישב ואחרת למדוכאים, מערכת אחת לאדם בעל זכויות מלאות ואחרת למי שהפך לאיום ביטחוני רק בשל קיומו על אדמת אבותיו.

עונש המוות בישראל אינו חדש לגמרי, אך היסטורית הוא היה כמעט מוקפא ונדיר שהוחל, ושימש רק במקרים חריגים מוגבלים מאוד, במיוחד בהוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. הטרנספורמציה הנוכחית אינה כוללת רק הפעלה מחודשת.

היא הולכת רחוק יותר, מרחיבה את תחום היקף שלה, מקלה על יישומו, ומפשטת את כל הבטחות פרוצדורליות מהקורבנות שלה, בהקשר פוליטי ומדכא שאינו משאיר מקום לפרשנות לגבי כוונותיו האמיתיות.

מה שהחוק המתועב הזה מפליל אינו פשע במשמעותו המשפטית האמיתית. הוא מפליל את ההתנגדות עצמה בכל צורותיה. אלה שנופלים בשבי צריכים להיות מטופלים תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי כאסירי מלחמה, לא כעבריינים, וזהו מעמד שמובטח באמנת ז'נבה השלישית, מעמד שהכוח הכובש מתעלם ממנו במכוון כדי להפוך מאבק לשחרור לפשע שמצדיק הוצאה להורג.

הפלסטיני בשטחים תחת הכיבוש הישראלי אינו נשפט בפני מערכת של שוויון משפטי. הוא נשפט בפני בית דין צבאי הפועל במסגרת דיכוי לאומי מתועב, נשלל מהערבויות הבסיסיות ביותר למשפט הוגן, עם שיעורי הרשעות המתקרבים לסמליות לפי ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים, ורוב ההודאות נלקחות בכפייה ובלחץ פסיכולוגי ופיזי. בתי המשפט הללו אינם צדק בשום מובן אמיתי של המילה. מדובר בהליך בירוקרטי שמעניק מראית עין משפטית שקרית להחלטות שמתקבלות מראש בחדרים אחרים.

5. פרטי החוק, הוצאה להורג אכזרית ללא ערבויות

מה שמבדיל את החוק הזה מחקיקה פלילית אחרת הוא לא רק העונש עצמו. זהו תכנון שיטתי ומכוון להסיר כל ערבות משפטית שעלולה למנוע את יישומה. התובע הציבורי אינו חייב לבקש את יישום עונש המוות, ואישור פשוט מפאנל של שלושה קצינים צבאיים מספיק כדי להוציא עונש מוות.

שופטים נדרשים לרשום הצדקות יוצאות דופן אם הם רוצים להחליף את ההוצאה להורג במאסר עולם, מה שהופך את הלוגיקה של הצדק על פיה וחושף את טבעו האמיתי של החוק הזה: הוצאה להורג הפכה לברירת מחדל והרחמים לחריג, כלומר השופט חייב להצדיק מדוע לא להרוג, לא למה להרוג.

דרכי הערעור והביקורת מוגבלות מאוד, כאשר כל אפשרות לחנינה מבוטלת, בעוד שהורשעים מוחזקים כמעט בבידוד מוחלט עם הגבלות חמורות על הזכות לייצוג משפטי, שכן עורך הדין רשאי לתקשר עם הלקוח רק באמצעות שיחת וידאו, בלעג בוטה לעקרון הסודיות בין הנאשם לעורך הדין.

לצד החוק שנחקק, ישנה הצעת חוק נוספת שעדיין בהכנה בפני הכנסת, הידועה כחוק ההעמדה לדין המשתתפים באירועי ה-7 באוקטובר. היא יוצרת בתי משפט צבאיים יוצאי דופן עם סמכויות רטרואקטיביות להעמיד לדין את הנאשמים בהשתתפות בפיגועי 7 באוקטובר 2023. בתי משפט אלו מוסמכים לסטות מכללי הראיות וההליך הסטנדרטיים, ולהטיל עונש מוות ברוב פשוט ללא בקשת התובע הציבורי.

יחד, שני החוקים מהווים הרחבה חסרת תקדים בהיקף הביצוע, מסירים חלק מהערבויות הפרוצדורליות שהגבילו את יישומם במשך עשרות שנים, ומהווים ככולו קפיצה איכותית בדרך להטמעת ההשמדה המשפטית בצורותיה הפשיסטיות ביותר.

ההרשעה כמעט נקבעת מראש עוד לפני תחילת המשפט. לעומת זאת, האזרח היהודי הישראלי שמבצע פשעים מתועדים נגד פלסטינים, כולל רצח, עקירה ושריפת כפרים, נשפט במסגרת מערכת משפטית שונה לחלוטין, או כלל לא נשפט, שכן חקירות ברוב פשעי המתנחלים מסתיימות לעיתים קרובות בכך שתיקים נסגרים ונעלמים ללא אחריות.

אפליה זו אינה פגם שניתן לתקן על ידי תיקון טקסט. זהו מהות המבנה המשפטי שמחלק את בני האדם לקטגוריות לא שוות של חיים וזכויות, אשר מהווה ביסודו את ההגדרה המשפטית המדויקת של האפרטהייד.

כאשר מערכת כזו מקבלת סמכות להוציא להורג אדם בתוך תשעים יום על בסיס משפט צבאי עם שיעורי הרשעה כמעט אוטומטיים, איננו מתמודדים עם חוק פלילי. אנו מתמודדים עם כלי מקודד של טיהור אתני הנושא את חתימת הפרלמנט ואת חותם המדינה.

6. אפרטהייד, אפיון משפטי מתוך יסוד המציאות

תיאור ישראל כמערכת של הפרדה גזעית כבר אינו רק שיח פוליטי. הוא הפך לתיאור משפטי מתועד הנתמך על ידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מרכזיים. בדו"ח משנת 2022, אמנסטי אינטרנשיונל קבעה כי ישראל מקיימת מערכת אפרטהייד נגד פלסטינים המבוססת על דיכוי שיטתי ואפליה מוסדית, המשתרעת על פני השטחים הפלסטיניים ובתוך הקהילות הפלסטיניות בתוך ישראל עצמה. ארגון Human Rights Watch אישר גם בדו"ח שלו משנת 2021 כי הרשויות הישראליות מבצעות את פשעי האפרטהייד והרדיפה באמצעות מדיניות שמטרתה לבסס את שליטת קבוצה לאומית אחת על אחרת.

בשנת 2024, בית הדין הבינלאומי לצדק פרסם חוות דעת ייעוץ היסטורית המאשרת כי המשך הכיבוש הישראלי אינו חוקי לפי החוק הבינלאומי וקרא לסיומו המיידי, בתקדים משפטי בינלאומי שטרם נכנס לאף אמצעי אכיפה.

מסקנות אלו מגיעות מארגונים בינלאומיים בעלי מוניטין ובתי משפט בינלאומיים מוכרים, הפועלים לפי מתודולוגיות משפטיות קפדניות ותיעוד שטח מדויק. אלה אינם פרסומים אידיאולוגיים של קבוצות לחץ.

ניתן לדחות אותם רק באמצעות אותה לוגיקה הגנתית שבה השתמשו אדריכלי האפרטהייד בדרום אפריקה, כאשר תיארו ביקורת בינלאומית כהתערבות בעניינים פנימיים וככישלון להבין את הייחודיות של מצבם הביטחוני. ההיסטוריה שפטה את האנשים האלה, והיא תשפוט גם אותם.

בשטח, מערכת זו מתבטאת במערך משולב של כלים: חוקים שבמסגרתם מוענקים אדמות פלסטיניות למתיישבים ומוחרמים בתואנה של רכוש נעדר ואמצעים אחרים, משטר היתרים שמחזק את אחיזתו בתנועת הפלסטינים בין עריהם, כפרותיהם ומקומות עבודתם, חומת הפרדה שאי-חוקיותו אושרה על ידי הצדק הבינלאומי עצמו, שכונות בירושלים שבתיהם נהרסו כדי להחליפן במתנחלים, והמצור על עזה, שהפך את הרצועה לכלא פתוח שבו חיים שני מיליון אנשים בתנאים שתועדו בינלאומית כאסון הומניטרי מכוון. זו אינה מדיניות אבטחה זמנית. זהו מבנה קבוע שנועד לבסס שליטה לאומית וגזעית.

האירוניה המרירה היא שרוב הממשלות המערביות שמכירות בדיווחים אלו ומשבחות את המתודולוגיה שלהם ממשיכות ביחסים הדיפלומטיים והכלכליים שלהן עם המדינה שהן מתארות כאפרטהייד, בסטנדרט כפול שניתן להסביר רק על ידי היגיון של אינטרס אסטרטגי קפיטליסטי גלוי. כאשר חוק עונש המוות החדש מונח בהקשר זה, מתברר שמדובר בקישור לוגי בתוך מערכת שליטה משולבת השולטת בקרקע, בתנועה ובזהות, וכיום מוסיפה שליטה ישירה על הזכות לחיים עצמה. האפרטהייד לא רק מדכא את האחר.

הוא פועל לערער את ערכו האנושי עד כדי כך שהוא מתאים לדיכוי והשמדה, מבלי לעורר תגובה מוסרית פרופורציונלית מרוב המעצמות הגדולות שמממנות את המערכת, מממנות אותה, מציידות אותה, ומסתפקות בגינוי מילולי חלש בכל פעם שהאכזריות שלה מתעצמת וחוצה את גבולות מה שניתן להתעלם ממנו בתקשורת.

7. בידוד עולמי כולל, הנשק שממנו חוששת מערכת האפרטהייד

מערכת האפרטהייד בדרום אפריקה לא נפלה בשל התעוררות פתאומית בקרב האליטות השלטות, ולא בשל הגינויים המילוניים שהוציאו בירות מערביות רבות ביד אחת, בעוד שהיחסים הכלכליים עם פרטוריה נמשכו ביד השנייה.

היא נפלה תחת משקל הלחצים המצטברים שהגיעו מכיוונים שונים: בידוד בינלאומי מוחלט, פוליטי, כלכלי, אקדמי ותרבותי, כאשר הבידוד היה אמיתי ולא רטורי, מאבק פנימי ארוך ויקר, ושחיקה הדרגתית של הלגיטימיות של המשטר כאשר עלויות הבידוד החלו להשפיע על חלקים מתרחבים של החברה הלבנה עצמה. זהו הלקח ההיסטורי שאי אפשר להתעלם ממנו, והניסיון הנוכחי מוכיח שהמערב מכיר זאת היטב ומתעלם ממנו בכוונה בכל הנוגע לישראל.

היום, כל מדינה בעולם נקראת לכפות בידוד בינלאומי מקיף על מדינת האפרטהייד הישראלית. זו אינה קריאה לסולידריות סמלית או להצהרות רטוריות שנשכחות במהירות. זו אינה דרישה להצהרות כתובות נוספות וגינויים שהוכיחו שהם בלתי מסוגלים לשנות דבר בשטח. זהו תיאור של חובה פוליטית ומוסרית מחייבת לכל מדינה שטוענת לכבד את המשפט הבינלאומי וזכויות האדם.

ניתוק יחסים דיפלומטיים, הטלת סנקציות כלכליות, הקפאת הסכמי נשק, משיכת השקעות, הטלת חרמות אקדמיים, תרבותיים וספורטיביים, והעמדת פקידים לדין בבתי משפט בינלאומיים – כל אלה כלים זמינים, הכרחיים וחוקיים.

המצב הבינלאומי הנוכחי מגלה שיש שינוי ממשי ומוחשי ראוי לציון ולהערכה: מדינות אירופה רבות החלו לעבור מעבר לגבולות ההצהרות המילוליות לעבר עמדות נועזות ויעילות יותר, ונוקטות צעדים ממשיים לכיוון הכרה בזכויות הפלסטינים והפעלת לחץ על ישראל.

באמריקה הלטינית, גל רחב של עמדות אמיצות צמח, שהובילו את העולם לדחות את מערכת האפרטהייד הישראלית ולדרוש אחריות. השינוי הזה בדעת הקהל ובמצב הרוח הבינלאומי מוכיח שלחץ עממי מצטבר מניב תוצאות אמיתיות, ושמאזני הכוחות אינם קבועים.

לעומת זאת, מדינות מערביות רבות, ואפילו מדינות ערביות מסוימות, ממשיכות לחזק את יחסיהן עם ישראל ולהשתיק את הביקורת המעשית שלהן מחשש ללחץ אמריקאי ימני ומפחד מהאשמות באנטישמיות, שהפכו לנשק פוליטי להשתקת כל ביקורת לגיטימית.

זו הסיבה שהלחץ העממי במדינות אלו, דרך תנועות חברתיות, כוחות שמאל וקידמה, ארגוני זכויות אדם, ואיגודי עובדים ואיגודי המונים, נשאר הכלי ההכרחי לשבור את השתיקה השותפת הזו ולכפות על ממשלות לעבור מגינוי מילולי של מערכת האפרטהייד לדרישה ממשית לבידוד ופירוקה.

באותו זמן, לחץ חיצוני בלבד אינו מספיק. כל שינוי רדיקלי דורש את המאבק של כל החיים בארץ זו, ערבים ויהודים וכל שאר הלאומים והדתות, נגד המערכת עצמה. קולות השמאל והפרוגרסיבים בקרב תושבי המדינה שדוחים את הדרך הזו קיימים, והם משלמים מחיר כבד בחברתם על התנגדותם. אלו קולות שראויים לתמיכה, סולידריות ועבודה משותפת.

8. מצב האזרחות, ניטרול הלאומיות והדת מהמדינה

המאבק נגד חוק עונש המוות הגזעני הזה אינו מאבק משפטי מבודד. זהו חלק ממאבק רחב ועמוק יותר שמטרתו לפרק את כל מבנה האפליה והשליטה הלאומית-דתית, ולחפש אלטרנטיבה אמיתית שממקמת את האדם, ולא את הזהות, במרכז המדינה והחוק.

בניית מדינה אמיתית ושוויונית של אזרחות אינה סיסמה רומנטית או משאלה אוטופית. זו האפשרות הפוליטית הריאליסטית והצודקת ביותר עבור אלה שבאמת רוצים לצאת מהקיפאון ההיסטורי הזה במקום רק לנהל אותו ולשכפל אותו דור אחרי דור.

מדינה דמוקרטית חילונית שבה ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים, חילונים, אתאיסטים ואחרים הם אזרחים שווים בפני חוק אחד, שבו לאומיות ודת מנוטרלים מהסמכות ומועברים לתחום החירות האישית והחיים התרבותיים.

לאומיות היא זהות תרבותית, והדת היא אמונה אישית. לכל אדם יש את הזכות לשאת אותן ולהתגאות בהן, אך הן נעצרות בנקודה זו ואינן הופכות למקור לזכויות חוקיות או להצדקה לזכויות מעל זכויות אחרים.

מדינה שמקבלת את הלגיטימיות שלה מזהות דתית או לאומית מסוימת הופכת בהכרח לכלי של הדרה נגד כל מי שאינו שייך לה, וזה בדיוק מה שיצר את מערכת האפרטהייד הישראלית וממשיך להזין אותה עד היום. זהו לקח שנלמד לא רק מרעיונות, אלא גם מניסיונות לאומניים סמכותניים ארוכים באותו אזור.

גישה זו אינה מרמזת על שוויון בין הכובש לאדם המגורש, וגם לא שוויון מוסרי בין מדינה המקיימת אפרטהייד לבין עם המתנגד תחת מצור, דיכוי וכיבוש.

הסוגיה למעשה מורכבת מאוד, עם ממדים היסטוריים, גאוגרפיים, דמוגרפיים ומשפטיים משולבים, והיא מאפשרת נקודות מבט רציניות מרובות אפילו בתוך שורות השמאל עצמו. ובכל זאת, אני נוטה, על בסיס קריאה של מציאות גאוגרפית ודמוגרפית, להשקפה שפתרון מדינה אחת תחת שם אחר, המבוסס על אזרחות שווה, הוא הצודק והריאלי ביותר באופק ההיסטורי, ושהפרויקט של שתי המדינות על בסיס אתני כפי שמסתובב כיום שולל מהעם הפלסטיני את זכויותיו ויוצר בעיות חדשות במקום לפתור את הקיימות.

השזירה הדמוגרפית העמוקה בין פלסטינים ליהודים בארץ זו, קיומם של יותר משני מיליון פלסטינים בתוך ישראל הסובלים מאפליה מוסדית מתועדת בזכויותיהם האזרחיות, הפוליטיות והכלכליות, שלמענם אין פתרון מבוסס חלוקה שמספק תשובה צודקת, והפיצול הגאוגרפי הפלסטיני שנוצר מעשורים של עקירה כפויה, מה שמקרב את הדיבור על מדינה פלסטינית גאוגרפית רציפה וברת קיימא לאשליה, כל זה דוחף לכיוון האפשרות הזו.

בלב כל השיקולים הללו נמצאת זכות השיבה, אותה זכות אנושית ומשפטית מושרשת שמובטחת בהחלטת האו"ם 194, זכותם של מיליוני פלסטינים עקורים ובניהם ובנותיהם הפזורים בתפוצות כפויות המשתרעות ממחנות לבנון, ירדן וסוריה ועד לפינות הרחוקות של העולם.

נוסחאות משא ומתן התייחסו אליה כמכשול שיש להתגבר עליו, בעוד שבפועל מדובר בעמוד יסוד שאין הסדר מקובל שיכול לעקוף אותו. מצב האזרחות הוא המסגרת היחידה שמאפשרת הכרה בה, כי נקודת ההתייחסות שלה היא אזרחות, לא רוב אתני.

הדיון על הצורה האופטימלית של מדינה זו הוא לגיטימי ופתוח, בין אם היא תיקח צורה של מדינה מאוחדת תחת שם חדש עם ביזור מנהלי רחב המבטיח את זכויות כל רכיביה, או ישות פדרלית שמבטיחה שלטון עצמי למרכיביה תוך שמירה על אחדות האזרחות והזכויות, או איחוד קונפדרלי בין שתי ישויות שוות בזכויות ובריבונות, או כל נוסחה אחרת שהוסכמו עליה תושבי הארץ ברצון חופשי.

הסטנדרט הקבוע היחיד בכל הנוסחאות הללו הוא אזרחות מלאה וזכויות אדם, לא זהות לאומית או דתית. הדת היא עניין פרטי, לא עניין של מדינה, ולאומיות היא מורשת תרבותית הנחגגת בזירה החברתית.

חלופה זו אינה חלום אוטופי מנותק מהמציאות. הנושא נדון כיום ברצינות גוברת בקרב כוחות שמאל ופרוגרסיביים ברחבי העולם, לאחר שמערכת האפרטהייד הישראלית חיבלה בפרויקט שתי המדינות באמצעות מדיניות מתמשכת של ההתיישבות והאגרסיביות.

מי שאומר שהפרויקט הזה אוטופי צריך לזכור שאיש לא דמיין שמערכת האפרטהייד בדרום אפריקה תקרוס למרות כל הכוח הפוליטי, הצבאי והכלכלי העצום שהיה לה.

עם זאת, המאבק העממי המקומי והעולמי, יחד עם לחץ בינלאומי מצטבר, הוכיח כי קריסה אפשרית כאשר רצון אמיתי וסולידריות אמיתית קיימת. ההיסטוריה אינה נעה בקו ישר, ומערכות שנראות מושרשות מתחילות להיסדק כאשר עלות המשך המשך שלהן עולה על מה שניתן לשאת.

9. נגד לוגיקה, לא רק נגד עונש

השיח של השמאל ושל השחרור חייב להיות מבוסס על ביקורת כנה, אפילו ברגעים הקשים ביותר. ההתנגדות לכיבוש ולעוול לאומי היא חובה מוסרית ומשפטית שאין עליה מחלוקת, אך הדבר אינו מבטל חובה מקבילה: ביקורת כנה בתוך אותו מחנה.

הניסיון הפלסטיני עצמו מציע שתי דוגמאות ברורות: תנועה אחת ששקעה בשחיתות וניהלה תיאום ביטחוני עם מערכת האפרטהייד עד שאיבדה את מצפן השחרור שלה, ואחרת שהקימה סדר חד-מפלגתי שהטיל צורה של שמירה דתית על החיים הציבוריים, בעוד ארגוני זכויות אדם בינלאומיים תיעדו את ההפרות השיטתיות של זכויות האדם שבוצעו על ידי שני הצדדים.

המאבקים הפנימיים ביניהם הובילו לאסון פוליטי שהעמיק את הפיצול הפלסטיני והחליש את הפרויקט האלטרנטיבי מול אויב שמנצל לחלוטין את הפילוג הזה.

תנועות שנושאות בשיח שלהן את זרעי הסגירה הדתית-לאומית והפוליטית והאוטוריטריות, ומשליכות את ההמונים למלחמות לא שוויוניות שבהן חיי חפים מפשע משלמים את המחיר הגבוה ביותר, אינן בונות פרויקט שחרור אמיתי. במקום זאת, במקרה הטוב, הם עשויים לייצר גרסה הפוכה של אויבם תחת שם אחר.

ביקורת זו אינה נסיגה מהימין הפלסטיני, ואינה שום סוג של ערעור בצדק המטרה. זו קריאה לפתח אותה לעבר חלופות צודקות יותר, הומניות יותר, רציונליות ופתוחות לאופקים סוציאליסטיים, אלטרנטיבות המסוגלות לבנות פרויקט שחרור אמיתי בשטח.

מכאן עולה תפקידם של כוחות שמאליים ופרוגרסיביים בכל סיעותיהם בהצגת האלטרנטיבה של מדינת אזרחות חילונית, שלא ניתן לבנות אלא על כתפי פרויקט שחרור המבוסס על ניטרול לאומיות ודת מהמדינה, ועל אזרחות שווה, חירות, שוויון וצדק חברתי כסטנדרט לכולם ללא יוצא מן הכלל.

צדק לא מושג באמצעות הרג או נקמה. פשע ואלימות הם תופעות חברתיות המושרשות עמוק באי-צדק, עוני, עקירה ודיכוי שהצטברו לאורך דורות. כאשר מדינה שמבצעת אפליה לאומית מתועבת פונה לעונש מוות נגד עם שנמחץ תחת דיכוי, זה לא מתייחס לאלימות. הוא מבעיר אותו, משכפל אותו, ומוסיף שכבה חדשה של עוול וטענה.

האחריות האמיתית מוטלת על מבנה האפליה והדיכוי הלאומי שמייצר אלימות ומזין אותה דור אחר דור.

המאבק האמיתי אינו מוגבל לעונש חוקי אחד מסוים, לא משנה כמה הוא חמור. הוא מתמקד בלוגיקה שלמה שהופכת את המדינה לכלי רצח, את החוק למסווה לאפליה, ואת השייכות הלאומית לקריטריון לערך החיים.

אלה שמזינים את ההיגיון הזה ומגנים עליו, בין אם בתמיכה ישירה או בגינוי ביישני שמסתיר מעורבות ממשית, נושאים באחריותם ההיסטורית והמוסרית המלאה, בין אם הם יושבים בתל אביב, וושינגטון, בריסל, לונדון, פריז או בבירות ערביות.

המאבק לביטול עונש המוות, פירוק מערכת האפליה והעוול הלאומי בישראל, ובידוד הברית הגלובלית שמגנה עליה אינם קרבות נפרדים. אלו ביטויים מרובים של מאבק שחרור אחד שמציב כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, במרכז הערך, הזכות והשוויון.

בהקשר זה, ביטול חוק עונש המוות הישראלי שהונפק ב-30 במרץ 2026 הופך לדרישה מיידית ודחופה, משום שמדובר בחוק אכזרי וגזעני, כלי מקודד לטיהור אתני, פשע מלחמה והפרה בוטה של החוק ההומניטרי הבינלאומי. הדרישה לביטולה היא חובה מוסרית ומשפטית המוטלת על כל כוחות השמאל, הפרוגרסיביים וזכויות האדם, ועל כל מדינה הטוענת לכבד את החוק הבינלאומי וזכויות האדם, לצד החובה לספק הגנה לאסירים פלסטינים בבתי הכלא של מערכת הדיכוי הלאומית בישראל.

בואו נפיל את מערכת האפרטהייד בישראל, ונבצע את עונש המוות עצמו, לא רק בישראל אלא בכל מדינה באזור ובעולם כולו. שיהיה עונש המוות עצמו הקורבן האחרון שממנו אין חזרה.

קישורים קשורים

אמנסטי אינטרנשיונל, 30 במרץ 2026: ישראל, השטחים הפלסטיניים הכבושים וחוק עונש המוות שאומץ לאחרונה חייב להתבטל

אמנסטי אינטרנשיונל, פברואר 2022, האפרטהייד הישראלי נגד הפלסטינים: מערכת אכזרית של שליטה ופשע נגד האנושות

Human Rights Watch, אפריל 2021, חציית סף, הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה